אתמול התנהל דיון קצר בתגובות של אחד הפוסטים שהשווה את קרי ודוראנט
לגילגמש והרקולס, הגיבורים של המיתולוגיות המסופטמית והיוונית.
בהמשך של אותו דיון, כתבתי על האל האפריקאי, אמבמבו:
"האגדה מספרת על אמבומבו, שהיה בודד מיליוני שנים.
כל כך בודד, שהוא התחיל להרגיש לא טוב.
כאב בטן שנמשך עשרות אלפי שנים, כאב בטן שהפך לבחילה.
בחילה שנמשכה אלפים רבים של שנים,
עד שברגע אחד, אמבומבו פער את פיו והקיא.
הקיא את השמש,
ואחר כך את הירח.
הוא גם הקיא את כל הכוכבים,
ולבסוף גם את כדור הארץ.
מרוב שאמבומבו הקיא, הוא הלך וקטן.
אמבומבו ישב על הארץ אותה יצר, והבחילה עוד לא פסקה.
הוא הקיא את 9 החיות הקדמוניות,
(החיות הקדמוניות שבמיתולוגיה הקונגולזית
הן החיות שיצרו את כל שאר בעלי החיים.)
ולבסוף, הוא הקיא את בני האדם.
מותש מעמל כפיו (בטנו?), ישב אמבומבו לצפות ביצירתו צומחת, גדלה וממלאת את הארץ,
ושוב לא הרגיש בודד."
אני חושב שאמבומבו הוא מקביל מיתולוגי נהדר לדנקן.
ממנו נבעה ההצלחה,
אבל בניגוד לשאר גיבורי המיתולוגיה, ההצלחה שלו נובעת מרצונו להיות חלק ממשהו גדול יותר.
ההצלחה שנבעה מהעובדה שהקבוצה הצליחה לגדל דורות של שחקנים תחת צילו של דנקן, מהעובדה שהוא לא נתן לדברים שוליים כמו אגו, או סטטיסטיקה אישית לעמוד בינו לבין הניצחון.
19 עונות.
דנקן וקארים. היחידים לפרוש עם יותר מ-26,000 נק', 15,000 רב', 3,000 חסימות.
19 עונות.
5 אליפויות, 2 MVP, 3 פיינלס MVP.
19 עונות.
בכל אחת מהעונות (למעט העונה המקוצרת של 99' אז הספרס סיימו במאזן 37 – 13, וזכו באליפות) הוא הוביל את הספרס למאזן של 50+ ניצחונות.
19 עונות.
1,001 ניצחונות בעונה הרגילה (רק לקארים עם 1,074 ולפריש עם 1,014 יש יותר)
19 עונות.
19 שנים שבהן הספרס הפכו למועדון הכי מצליח בארה"ב.
אין עוד מועדון שב-19 השנים האלו הגיע לאחוז ניצחונות גבוה משל הספרס – ספרס 71%, פטריוטס 70.04%, אין עוד מועדון שעבר את ה-70%.
19 עונות.
הכי הרבה דאבל דאבל במשחקי פלייאוף – 164
19 עונות
19 הופעות בפלייאוף, 157 ניצחונות פלייאוף (שני רק לדרק פישר עם 161)
19 עונות.
בכל אחת מאותן שנים, הספרס היו קונטנדרים לגיטימיים.
19 עונות.
שחקן ענק.
במאמר מוסגר, אני חייב להתייחס לסוגיה "ה-PF מס' 1".
כבר כתבתי מספר פעמים בהופס, בליווי מלא סטטיסטיקה משעממת, שלדעתי דנקן הוא ה-PF מס' 1. (וזאת למרות שאני אוהד הסאנס, ודנקן הוא הסמל של הנמסיס של קבוצתי)
לדעתי דיון שכזה חוטא למה שדנקן באמת מייצג – קודם כל הקבוצה.
צריך לשחק כ-PF? בסדר. צריך לשחק כסנטר? בסדר. העיקר לנצח.
כמו שכבר כתבתי קודם – ענק.
מצוין גיא. תודה.
אף פעם לא אהבתי אותו. הוא היה יותר מדי מסוכן לניקס, ואח"כ למיאמי.
אבל בתוכי תוכי ידעתי שהוא אחד ויחיד, והעליתי אותו להר רשמור שלי כפאור פורוורד, לצד מג'יק, מייקל, לארי, טימי, וקרים.
תודה לגיא
מסכים, השחקן הקבוצתי הכי טוב שזכיתי לראות. דוגמא ומופת לאיך שחקן כדורסל צריך לשחק ולהתנהג.
ראיתי באחד האתרים נתון שמסכם אולי הכי טוב את הקריירה שלו (מעבר לנתונים הקבוצתיים הבלתי נתפסים). +- של מעל 8000 לאורך כל הקריירה גדול במעל 1000 מכל שחקן אחר בעשרים השנה האחרונות. מעניין לראות האם זה נתון הפלוס מינוס הגדול בהיסטוריה.
טים דאנקן היא הספארס והספארס היא טים דאנקן. הקבוצה שהפגינה דומיננטיות קונסיסטנטית יותר מכל קבוצה אחרת בכל ספורט אחר. אני לא חושב שעוד נראה תופעה כמו הספארס בכל ספורט שהוא, קבוצה שמצליחה לשמור כל כך הרבה זמן על תחרותיות וכל זה קרה בזכות שלושה אנשים עיקריים, הביג ת'רי האמיתי טים דאנקן, פופוביץ' ואר סי ביופורד.
נתון ה-(-/+) של דנקן בקריירה, עונה רגילה + פלייאוף הוא בדיוק 10,000+
מאז 96', נתוני ה-(-/+) לקריירה הטובים ביותר (עונה רגילה + פלייאוף):
1. דנקן 10,000+
2. נוביצ'קי 6,725+
3. לברון 6,658+
(טום האברסטרו, ESPN)
בשביל דאנקן קבוצת צמרת עשתה קנקינג. אני לא יודע אם היה עוד פעם דבר כזה, אבל במדד ה+/- יש הטייה מאד גדולה בגלל זה.
לדעתי אפשר להכניס את הסטטיסטיקה הזאת לרשימת הסטטיסטיקות שלעולם לא יישברו ביחד עם 100 הנקודות של ווילט וכמות הנקודות של קארים.
דאנקן הוא השחקן האחרון שמספרים יבשים יספרו את המורשת שלו
הוא לא שיחק בשביל מספרים !!!הוא שיחק בשביל הספרס וזה מסכם את טימי במשפט אחד
זה לא אומר הרבה מעבר לכך שהוא היה השחקן המרכזי 19 שנה במועדון הכי מצליח ב-NBA. אי אפשר להסתכל על נתוני כל הזמנים מכיוון שרק לפני 20 שנה חשבו שזה יהיה רעיון נחמד לשמור את נתוני הפליי-ביי-פליי
נתון ה+- מושפע מנצחונות?כלומר אם דנקן היה מציג את אותם נתונים בקבוצת תחתית המדד שלו היה צונח?כי אם כן אז המדד הזה ממש לא מוצלח
כן המדד שלו היה צונח.
נתון ה+/- מתאר את תוצאת הקבוצה כולה בזמן ששחקן היה על המגרש. נתון שתמיד יתן נטייה לטובה כשמשחקים לידך שחקנים טובים יותר.
עדיין זה נתון די מדהים ורואים שיש שם קורלציה עם הגדולים בדורם
מה לעשות שניצחונות = יותר נקודות מהקבוצה השנייה. אין סיכוי שדארנקן היה עושה מספרים כאלו בקבוצה מפסידה (זו הייתה צריכה להיות סטייה סטטיסטית כל כך חריגה שעידן תקרת השכר אינה אפשרית ממש).
הסיבה לדאנקן יש נתוני +/- כאלו היא שהוא שיחק בקבוצה מנצחת.
אין פה שום כוונה לבטל זאת אבל זה לא מוסיף שום דבר מעבר לכך שדאנקן הביא את הספרס ל-19 שנה ב-71% ניצחונות.
גילרי אם מה שאתה אומר נכון
אז מקום שני ושלישי ברשימה צריכים להיות פרקר וג'ינובילי . האם זה באמת כך?
לא. כי הם שיחקו שם פחות שנים.
אבל אני אחפש את המספרים בשבילך.
פארקר 5506
ג'ינובילי5138
עכשיו כדי שנוכל להשוות מספרים צריך להתייחס למספר הדקות כמו שינון ציין. אז ננרמל ל-48 דקות:
דאנקן 10.1
פארקר 7.6
ג'ינובלי 10.2
ונשווה לשני האחרים שהיו שם ברשימה:
לברון: 8.3
נוביצקי 6.8
תיקון קטן. המספרים שגיא הביא כוללים גם את הפלייאוף אז בשקלול מחדש ל-48 דקות:
דאנקן -8.5
לברון – 6.8
נוביצקי – 6.1
פארקר – 6.9
ג'ינובילי – 9.8
אני חושב שהעיקרון ברור.
זה בדיוק מה שזה אומר. לדעתי הסטטיסטיקות שהכי יעידו על גדולתו של דאנקן אלה הסטטיסטיקות הקבוצתיות. לדוגמא יהיה מעניין לראות איפה ג'ינובלי ממוקם בסטטיסטיקה הזאת כדי להראות שזה לא רק זה שהוא שיחק בקבוצה טובה אלא הוא השחקן שהפך אותה לכל כך טובה.
כדאי לנרמל בדקות משחק או משהו כזה, כי לקריירה כה ארוכה יש יתרונות מובנים במדד כזה
גם בנירמול כזה הוא עדיין יוביל בהפרש מאותה הסיבה – הספרס פשוט ניצחו הרבה יותר משחקים בתקופתו (כמובן שזה הרבה בזכותו).
אבל אם הם ניצחו בהפרש נמוך יותר, או ניצחו פחות, אז זה ייראה בנירמול. לצורך העניין – אם תבדוק את המדד הנ"ל מנורמל לדקות משחק בחצי הראשון של הקריירה שלו לעומת כולה – אתה תראה הבדלים. לא יודע לטובת מי, אבל יהיו הבדלים (אלא אם כן הכל סרגל והקצב לא השתנה כלל).
ינון, אחת הקורלציות הטובות ביותר היא בין הפרש ממוצע לבין כמות ניצחונות (ככה למעשה יצרו את מדד ה-WS לדוגמא). על עונה אחת מה שאתה אומר אפשרי אבל כשמסתכלים לאורך קריירה תראה שוב ביטוי ישיר לעובדה שהספרס ניצחו יותר משחקים.
אני די בטוח שבעשור הראשון דאנקן היה המשמעותי ביותר בספרס גם מבחינת ה+/- ואחר כך עברנו לג'יובלי, פארקר וקוואי.
"אני חושב שאמבומבו הוא מקביל מיתולוגי נהדר לדנקן.
ממנו נבעה ההצלחה,אבל בניגוד לשאר גיבורי המיתולוגיה, ההצלחה שלו נובעת מרצונו להיות חלק ממשהו גדול יותר.ההצלחה שנבעה מהעובדה שהקבוצה הצליחה לגדל דורות של שחקנים תחת צילו של דנקן, מהעובדה שהוא לא נתן לדברים שוליים כמו אגו, או סטטיסטיקה אישית לעמוד בינו לבין הניצחון"
מסכם את כל שני העשורים של דאנקן בספרס רק לראות את השחקנים שאפשר להם לפרוח לצידו: פרקר,ג'ינובילי, לאונרד , פינוי הבמה לאולדריג' השנה אפילו ספליטר ודני גרין נראו לידו כמו שחקנים משמעותיים…
ורגע אחד שלדעתי ישקף את הכל על האופי של דאנקן
https://youtu.be/RMI9O0fua3E , כמה שחקנים בסדר גודל שלו היו מקבלים ומאפשרים למאמן שלהם להתייחס אליהם ככה?
מצוין תודה
מעולה גיא. נראה כאילו הוא תמיד היה כאן.
בשביל כל מי שבן 30 ומטה הוא באמת תמיד היה כאן
אני בן 47 וזה עדיין מרגיש כך.
הוא כל כך סן אנטוניו שאפילו לא חלמתי שיגיע לניקס, מה שאי אפשר להגיד על גדולי הדור האחרים.
כתבת נהדר גיא, תודה רבה!
לגבי סוגיית ״דאנקן כ-pf"
לדעתי בתחילת הקריירה, לצד האדמירל (כלומר עד 2003), דאנקן בהחלע היה פאוור פורוורד קלאסי.
אחרי שרובינסון פרש, דאנקן אמנם המשיך לפתוח ברוב משחקי הקבוצה כ-4 לצד שחקנים שונים שהוגדרו כסנטר, אבל במהלך המשחק היה מתפקד לא מעט כסנטר בעצמו.
כלומר, הוא הפך להיות מעין טווינר, שנע בין פורוורד לסנטר.
ובשנתיים האחרונות, ובמיוחד בעונה האחרונה כשאולדריג׳ לצידו, דאנקן בהחלט היה סנטר בכל רמ״ח איבריו.
אז אולי הוא לא ייזכר בהכרח כפאוורד פור. הטוב בהיסטוריה, וכנראה לא כסנטר הטוב ביותר, אבל הוא בהחלט אחד משחקני הפנים הטובים שדרכו על הפארקט.
בכלל, הביג פונדמנטל היה הרבה יותר משחקן פנים. הוא אמנם לא ריכז משחק כמו מג׳יק, ולא צלף מבחוץ כמו נוביצקי, אבל הוא בהחלט דאג לעשות הרבה פעולות חיוניות במהלך המשחק, כמו לתת סקרין כמו שצריך, לבצע פאול כשצריך, לקבל/להוציא כדור חוץ ברוגע ושלווה, וכמובן להשרות רוגע ושליטה על חבריו לקבוצה.
ניתוח מצוין
מעולה! תודה! כמו שאמרת, מדחק בכל עמדה שרק מבקשים ממנו, אחד ה-״teammates" הטובים ששיחקו אם לא הטוב שהם. לקח זמן להתרגל אליו, אבל מהרגע שזה קרה זה היה תענוג גדול.
משחק*
אני לדוגמא לא זוכר את הNBA בלעדיו, מבחינתי כצעיר זה סוג של סוף עידן
נפלא… הסופרסטאר שהכי רציתי להיות חבר שלו, להיות האח הקטן שלו. שיחבק לי את הראש אחרי מהלך גדול. אגדה.
שחקן גדול ואיש ענק.
חלק מהשיאים שלו יחזיקו הרבה הרבה זמן…..
מילות פרידה מאוהד הספרס –
חלק גדול מלהיות אוהד בכלל ואוהד NBA בפרט זה לדעת לסנגר על הקבוצה שלך.
זה חלק מהעניין, אולי כי רובנו גברים. אגו שכזה.
כאוהד של הספרס וטימי, שאופי הקבוצה והשחקן מעין שזורים אחד בשני – הייתי צריך להתמודד עם הרבה רפויים בשכלם לאורך השנים – "זאת קבוצה אפורה", "אף אחד לא מטביע בקבוצה הזאת", "הם משחקים משעמם"
(ובמשקל דאנקן – "הוא שחקן אפור", "הוא לא מטביע", "הוא משעמם").
תמיד חשבתי לעצמי, וואלה, אם גם אני לא הייתי מבין שום דבר בכדורסל גם אני הייתי חושב שהם אפורים ועוד יותר גרוע – הייתי חושב שאפור זה רע.
כי אם אפור זה להעביר 10-15 מסירות בהתקפה או שאפור זה לשחק עם צרפתי, אוסטרלי, ברזילאי, ארגנטינאי ואיטלקי – let it be.
ואם לקלוע עם הקרש, או לזרוק מחצי מרחק זה אפור. let it be.
כי אם אפור, מקובע ומיושן זה לתת הזדמנות לעוזרת המאמן הראשונה בליגה לעבוד לצד המאמן הקשוח בליגה או שאולי אפור זה בעצם לבחור את פארקר במקום ה-28 בדראפט, או את ג'ינובילי במקום 57 – let it be.
ואם אפור זה לשלוח בטרייד את ג'ורג' היל (שהיה לא רע) עבור בחירת דראפט מספר 15 של אינדיאנה, קוואי לאנרד קוראים לו – let it be.
ואם אפור בעינכם זה להושיב את הכוכבים בצד לכמה משחקים במהלך העונה, למרות שככה לא תשברו את שיא הנצחונות לעונה (איזה עוד סופרסטאר היה מוכן לזה?) – אין בעיה, אבל תדעו שגם על זה גולדן סטייט הפסידו אליפות השנה.
אם אפור זה לוותר על השכר שלך עבור המועדון שבו גדלת כדי שהמועדון ישאר בטופ במשך 20 עונות, יאללה, בסדר, אז תקראו לנו אפורים.
זה מעצבן, זה מעציב, לפעמים קצת צובט בלב.
אבל דבר אחד בטוח, 20 שנה אני אוהד כדורסל, 20 שנה אני אוהד סן אנטוניו, 20 שנה אני אוהד את טים דאנקן ו-20 שנה לא התביישתי אפילו לא בעונה אחת של הספרס – כי הם פשוט תמיד משחקים טוב. איזה עוד אוהד יכול להגיד את זה?
כל מילה מדויקת ואני בכלל אוהד את הלייקרס שהם האנטיתזה של הספרס ודאנקן…. השחקן שהכי רציתי שיגיע ללייקרס למרות שהיה ברור שזה לעולם לא יקרה
כי 20 שנים יש להם סגל מצוין…
יפה אמרת!
(רק בעניין השכר הוא לא מסכן, קיבל שכר מקס עד גיל 34 לא?)
נכון, אבל לדעתי מדובר על כוכב שהיה כוכב גם בגיל 38.
בגיל 36 הוא קלע 18 נק', 10 ריבאונד, כמעט 3 חסימות – על חוזה של 10 מליון. איפה תמצא דבר כזה?
לכל מי שחשב שלדנקן אין חוש הומור –
https://www.youtube.com/watch?v=9KbzLHvEPf8
https://www.youtube.com/watch?v=84ccBphc2Lw
(יש שם 10…)
הרגע שבו הבנתי שאני אוהב את טים דאנקן היה כשהתחלתי להנות מהקליעות שלו עם הקרש.
זה לקח זמן, הרבה זמן. אבל "זמן" הוא המרכיב העיקרי בסיפור הזה שנקרא "הספרס של דאנקן". אנחנו מדברים כאן על עידן שלם, על תופעה, על מודל לחיקוי, על משהו שכל הספורט העולמי מצדיע לו. בגלל ההמשכיות, בגלל העקביות, בגלל החריצות, בגלל היעילות.
בעוד חמישים שנה עוד ידברו על ה"ספרס של דאנקן". במהדורה הבאה של "על חצים ובונבונים" (שמנחם יכתוב בגיל 103) השם של המועדון הזה בתקופה הזו ייכתב באותיות של זהב.
ברשותכם אפרד מטימי בסרטון קצר:
https://www.youtube.com/watch?v=cTl762MuXyc
live a lie
הורידו לו את זה בעונות האחרונות. חבל, היה משפט חתרני ביותר 😉
נהדר תודה
זו אכן אפשרות שדאנקן הוא הפאוור הטוב בכל הזמנים אך לא פחות מזה אפשרי שבארקלי הוא האיש עם היתרון ההגנתי של דאנקן. לבארקלי יותר ריבאונדים למשחק עם גובה של גארד ויותר אס' למשחק ועם חכמת משחק לא פחות גדולה ועם אחוזי קליעה גבוהים יותר כשבשיאו הגיע לאחוזי קליעה מהשדה של 60-57, אחוזים שדאנקן היה יכול לחלום עליהם.
התקפית בארקלי היה בטיפה טוב יותר הגנתית דאנקן משאיר לו אבק, ריבואנדים עם כל הכבוד זה לא אספקט שמייצג הגנה (הדוגמה הכי טובה שיש לי להראות בשבילך הוא לאב,אחד הריבאונדים הטובים בליגה ואחד המגנים הגרועים בליגה.)
דווקא ריבאונד הוא אספקט הגנתי מאד חשוב (כמובן שלא היחיד). אבל מספרי ריבאונדים הם החלט מטעים בגלל ההבדל בקצב המשחק בתקופות של שניהם. למרות ההילה שיש לבארקלי בתחום לדעתי דאנקן ריבאונדר טוב יותר.
כמובן שקצה המשחק, וסוג הזריקות משפיע על הריבאונד אך לטעמי ריבאונד זה אספקט הגנתי שאינו החשוב ביותר הגנה על הטבעת הגנת פרימטר, קריאת ההגנה הקבוצתית (למרות שבתקופה של בארקלי מדברים על אישית), עבודת הרגליים… אספקטים שלדעתי חשובים הרבה יותר.הדוגמה הכי טובה שיש לי זה קווין לאב, ריבאונדר מצויין אך קולעים עליו באחוזי אפקטיביות פשוט מגוכחים, מגן טבעת גרוע (אני לא מדבר בכלל שחוגגים עליו בפיק אנד רול), אז להגיד שבארקלי מגן טוב מדאנקן היא שטות מוחלטת.
מסכים איתך. רק לא רוצה לבטל את חשיבות הריבאונד.
גם אני אהבתי את האציל בזמן אמת. אבל איך הוא השתחל בכלל לדיוני "גדולי כל הזמנים" לא אבין. כרטיס הכניסה הבסיסי למועדון זה טבעת (ויש אנשים עם חמש טבעות ומעלה כמו סטיב קר ורוברט הורי שאפילו עם יד מלאה לא עוברים את הסלקטור)
זה בדיוק הבעיה בחשיבה האמריקאית. הטבעת לא מתייחסת לשחקנים ולצותת המסייע שהיה לך (למלון הציבו סגל מסייע חלש משמעותית מזה של דאנקן), לרמה של היריבות שהתמודדת מולם על הזכייה (דטרויט 2003 היא ממש לא שיקגו הגדולה), (אני באופן אישי וכנראה גם כל מנגר)הייתי בוחר את מלון עשר פעמים לפני דאנקן ולמרות שלדאנקן יש 5 טבעות.
1. יש הבדל מהותי בין מלון לבארקלי. הראשון נתן 17 עונות מדהימות והטבעת נקרעה ממנו בשיניים פעמיים ע"י בן האלוהים. נכון שגם בארקלי נכווה ממייקל בגמר 93 אבל הופעתו במעמד היתה חד פעמית והוא כבר היה לגיונר (אחרי פילי, לפני יוסטון)
2. למה טבעת היא כרטיס כניסה הכרחי למועדון הגדולים: לא בגלל עצם הזכיה באליפות אלא כפקטור מסנן. עם כל כך הרבה שחקנים גדולים זה מתבקש. יש עשרות שחקנים עטורי טבעות (עם מניות בטבעת) שלא מדברים עליהם בכלל בדיוני GOAT אז את בארקלי, שלא הביא שום קבוצה לשום מקום, נספור?
ברוך זאת בכלל לא בעיה,אלא חשיבה נכונה וזה לא רק בספורט האמריקאי אלא בספורט בכלל.
לפי מה שאתה אומר אז בוא נשווה ביכולות אישיות של שחקן וזהו.לפי התזה הזאת מקריידי אחד הגדולים אם לא ה… שחקן שהיכולת האישית שלו הייתה אחת מהגבוהות שאני זוכר אי פעם(באמת)זה שהוא לא הצליח לעבור סיבוב בפליאוף לא אמורה להוריד מאומה מגדולתו לפי התזה שלך כי היה לו סגל אפור.
לסיום שאתה מה שנקרא בצמרת של הצמרת זאת אומרת אתה שחקן מהדרגה הכי גבוהה בעולם אז כן גם מספר האליפויות משפיע ואם לא הצלחת לזכות אז יש לך מה שנקרא נקודה רעה בהיסטוריה שלך.ולצורך העניין בארקלי עבר 2 קבוצות שלקרוא לסגל שלהם אפור זה לחטוא לאמת
אליפות אי אפשר לקחת לבד תציב את מייקל במקום קלייד וכנראה שהיינו מדברים על קלייד כאחד הגדולים. צוות מסייע ורמת היריבות הם הפקטורים המרכזיים בלקחית אליפות (בNBA) ולהגיד שמייקל ש לברון דאנקן היו לוקחים אליפות לבד הם שטות גמורה. מקריידי היה עילוי הצקפי אך בהגנה הוא היה הרחק מאשר קובי וגורדן.
אממ.. נראה לי שמישהו קצת התבלבל
כן טבעות, לא טבעות – טימי שחקן יותר שלם ממאלון
אף אחד לא מדבר על לקחת אליפות לבד אבל כן מדובר על לקחת אליפות כשחקן מרכזי בקבוצה.עכשיו לגבי שאלות היפוטטיות אז כן תחליף בין קלייד לג'ורדן אז מן הסתם אי אפשר לדעת מה היה קורה אבל בכמה שאפשר להגיד בודאות קלייד דרקסלר(שמאוד מאוד אהבתי) לא היה זוכה ב6 אליפויות רצופות ומייקל בפורטלנד היה זוכה לפחות באליפות אחת.
אתה כל הזמן משבח את מלון ואיזה מסכן הוא היה? סליחה מאלון הייתה בקבוצה שבמשך שנתיים הרלוונטיות הייתה מעל 60 ניצחונות שבאחת העונות היא הייתה הטובה בליגה שמאלון וסטוטקון זוכים גם בMVP אז להגיד שהיה לו צוות חלש זה גם לא נכון וגם לא רלוונטי
אעזה שחקנים אתה זוכר חוץ מסטוקסון (שהיה גם סקורר מוגבל) כשמולו הייתה אחת הקבוצות החזקות והעמוקות בהיסטוריה. שים את מאלון במקום דאנקן והיית מגדיר את מלון כpf הגדול מכולם. אבל זו שיחה בין חרשים ואני קוטע אותה. אם אתה חושב שמייקל בפורטלנד היה זוכה באליפות זו זכותך.
סתם מהראש בלי קשר לויכוח.הורנאסק,בריאן ראסל ואוסטרטג(שהוא מודה היה די נגר אבל משום מה אני זוכר אותו).והקבוצה של פורטלנד הייתה ענקית בכל קנה מידה.ואתה מאבד מהרצינות שלך שאם אתה חושב שמייקל ג'ורדן זכה ב6 אליפויות רק בגלל שהיה לו סגל מופלא(שדרך אגב בין לבין התחלף כל הסגל)ואין קשר למי זה מייקל ג'ורדן כמכלול ולא רק ככדוסלן(אופי,ווינריות הרצון שלא להפסיד בשום מחיר)
אף אחד לא אומר שמייקל לא היה ענק (השחקן הטוב בדורו) אך היה לו צוות מסייע מדהים עד 1990 הוא לא לקח אליפות (באותה תקופה היה באמחתו מספר תארי MVP והוה היה השחקן הטוב בעולם) שום שחקן לא יכול לקחת אליפות לבד (אפילו שאקיל שבשיאו היה השחקן הכי טוב שדרך על הפקרט), הצוות המסייע של מלון חלש משמעותית מזה של דאנקן (מדנקן הורד המון עומס). אבל עוד פעם אין טעם להמשיך את הדיון הזה כיוון שאנחנו לא נגיע להסכמה.
אתה כנראה לא זוכר שבארקלי בתקופתו היה 1 מ3 השחקנים הטובים בעולם.
זוכר היטב. זה ההבדל שבין "לתקופתו" לבין ALL TIME
אין כזה דבר ALL TIME, הרמה משתפרת פלאים כל הזמן, מי שחושב שגורדן, קארים, מגיק ובירד יכלו לככב היום ולשלוט בליגה זו שטות גמורה.
אחלה שחקן וקבוצה נפלאה
למרות התקופה הנבזית שלהם מול פיניקס
תודה על המאמר
תודה גיא,לא הכרתי את אמבומבו.
ועל דאנקן אין מה לומר כמו שהוא בא ככה הוא הולך.בדיוק כמו האח הגדול שלו רובינסון שהלך בצניעות ככה גם דאנקן.
אני עם מנחם גם מבחינתי הוא תופס את המשבצת של PF בחמישיית כל הזמנים.
מישהו היה לוקח את בארקלי לפני נוביצקי?
אני !
דאנקן שחקן ענק ובן אדם ענק
הטאנקינג הכי מוצלח בתולדות הליגה
מיתוגיה יוונית , דווקא באתונה הוא לא הצליח כל כך
פרש בצניעות ובדרך האופינית לו , הוא דוגמא ומופת כספורטאי וכבן אדם
אני לא מבין למה שחקנים לא קולעים עם הלוח…בעיקרון אפשר להעלות את אחוזי הקליעה משמעותית אם קולעים עם הלוח ובנוסף קולעים קליעת סבתא כמו ריק בארי מהעונשין.
הברוך רובין הזה לא מבין כלום מהחיים שלו
תודה גיא על הכתבה. כמעט בלתי אפשרי לעשות חסד לקריירה של טים דאנקן כי הוא היה שחקן כל כך מגוון (וגם הקריירה היתה כל כך ארוכה). הוא אחד הגדולים שהיו לנו בכל התפקידים. כל כך שונה מכל שחקן אחר. אהבתי אותו מהיום הראשון שלו בליגה. לגביו נכונה האימרה של מנחם – השחקנים הגדולים באמת הם כאלה כבר מהשניה הראשונה על הפרקט, הם לא צריכים שנה שנתיים להתבשלות (דוגמאות נוספות הן לברון ודוראנט)
גיואבות ואבוקדו כן צריכם זמן להתבשל
גם שאק , מגי'ק , בירד ,מייקל היו מאסיביים מהשניה הראשונה בליגה
כיום קרל אנתוני טאונס הכי מזכיר את דאנקן ויראו את מהשנה הבאה
לא מזכיר אותו בכלל, אופי שונה לגמריי ואין לו את ההגנה.
האימפקט לא הסגנון
אחלה פוסט ואחלה סיפור על אנטטקומבו. אולי בגלל הבולימיה לא בחרו בו ראשון בדראפט?
ודנקן גם בסדר.
נאש הלך, עכשיו גם טימי. איך אמר יפה ברץ' לפני? מזדקנים.
אני כנראה ממש זקן כי תמיד אהבתי את הקרש סל של טימי, זה נראה לי בסיסי ונכון. השקט, הריכוז, ההגנה המדהימה, החכמה, לראות אותו שומר הייתה חוויה עילאית. הקונסיסטנטיות, אלוהים, העקביות. הסלים הגדולים, המנהיגות, הצניעות. החוש הומור. הפרופורציות. האופי. בעיניי הוא התשובה הנכונה לשאלה ההיפותטית "מי היית לוקח ראשון לקבוצה שלך"? קארל מלון ובארקלי? לא שמרו כמוהו. השלמות במשחק שלו מהרגע הראשון. איך אמר שאקיל? בלתי ניתן לשבירה. שנה הבאה ג'ינובילי יפרוש ואוהדי ס"א שוב יצטרכו להתגבר ולהיפרד. איזה שחקן מיוחד טימי. מהרגע הראשון שראיתי את ס"א משחקים התאהבתי בחוכמה, בשקט, ביעילות, בביחד, בהגנה. אף פעם לא הבנתי מה משעמם בהם. בשבילי זה היה כיתת אמן. ביה"ס לכדורסל קבוצתי. בייחוד הזריקות עם הקרש. והרגע של טימי? מתוך מיליון רגעים לי יושב בלב הרגע שבו טימי יורד להגנה אחרי שהחטיא מקרוב מול בטייה סל נצחון, והוא דופק בשתי ידיים על הפרקט מרוב תסכול. לב של אלוף.
קטע זכור, באמת שהייתי עצוב בשבילו
+1
רגע קשה
אחד הרגעים העצובים שהיו לי כצופה מאוכזב
אחד מצמדי השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים היו האדמירל ושון אליוט. כשדנקן הגיע והביא איתו את ההצלחה שכל כך קיוויתי להם נגזר עליי לאהוב אותו להמשך הקריירה. אבל הוא הצליח להתעלות על זה. מכולם הכי אהבתי את הציפור. ג'ורדן היה ללא שום ספק הגדול מכולם. מג'יק ולברון אולי גדולים ממנו ושאק וקובי לא נפלו בהשגים ממנו. ועדיין מבין כל השחקנים שראיתי אם אני בעל קבוצה ובוחר ראשון בדראפט כל הזמנים, טימי דאנקן הוא השחקן שאני רוצה שיוביל את הפרנצ'ייז שלי!
אתגעגע אליו….הוא מודל לחיקוי לא רק בספורט !!!
הספרס שלי יוצאים לעידן חדש…
לא היה בכדורסל בפרט ובספורט בכלל שחקן עם מוסר עבודה כמו לדאנקן.
מה גם שהוא היה שנים השחקן המועיל ביותר סטטיסטיתבליגה.
גיא רק עכשו קראתי. מצויין! גם אני שיחררתי מדירוגים זה מייאש כמו דיון על טיב אומנות. המספרים מאוד מרשימים בכל מקרה. אני מעריך שחקנים שלא פורשים בשיא. אוהבי משחק אמיתיים פורשים כשלא יכולים עוד ולא כשהם מפחדים על הלגסי שלהם.
אבחנה יפה!
תודה גיא, יופי של מאמר.
מצויין גיא.
תודה רבה נהניתי מאוד לקרוא (: עדיין מנסה לעכל…